לילה אחד »6 שנה 12.6

מוזיאון ישראל חוגג שישים
יום חמישי 18:00–00:00
הכניסה חינם

12.6

מוזיאון ישראל חוגג שישים
יום חמישי 18:00–01:00
הכניסה חינם

דמיינו את הציבור נושא על כפיו את האוסף: תהלוכה של אזרחים ואזרחיות נושאים על כפיהם את אוסף המוזיאון ברחבי המוזיאון. בטקס אמנותי וסמלי, המלווה במוזיקה ובתנועה, מזמינה התהלוכה את הקהל לחוות קשר בלתי אמצעי בין אדם, מוצג ורוח; לכונן מחדש את הקשר בין הציבור לאוסף, בין המוזיאון לקהל.

משתתפי התהלוכה הם מתנדבות ומתנדבים, צעירים ומבוגרים, ילדים והורים, דתיים וחילוניים. יש בהם מי שמעולם לא ביקרו במוזיאון לצד אמנים ומנויים ותיקים. במהלך תהליך העבודה נפגשו המשתתפים עם האוצרות האחראיות על פריטים מאגפי הארכיאולוגיה, האמנות והאמנות היהודית. במפגשי לימוד משותפים על היצירות, מצא כל משתתף קשר אישי ורגשי לפריט שאותו הוא נושא בתהלוכה. הכוריאוגרפיה של התהלוכה עוצבה מתוך מיפוי מסורות של תהלוכות היסטוריות ועכשוויות בארץ ובעולם, תוך התבוננות בקשר הרגשי בין האדם לסמלים תרבותיים או מקודשים, ולקיחת אחריות על מורשת ורעיונות משותפים.

הצטרפו לתהלוכה!

19:30, 21:00, 22:30
נקודת התחלה: במעבר המקורה

יוצרת: מור לידור, מנהלת מוזיקלית: תם קרני, הפקה: שירז ריינר ורם וייס. מוסיקה חיה: הפיראטיות. משתתפי התהלוכה: עדי, רואי, רז ואביחי דוד, מרים דקל, נאוה ברנר, רחלי בן שמעון, שלומית אוקון, אורה אוסטרליץ, עדי וולף קסטל, מיכל ואייל כהן, הדס צ'ופקוב, אנה ואליסה רפין, יקטרינה ואמיאל צ׳פלב, מנואלה די וורולי, דן כרמלי, אורית אנג'ל, מרים גולדשמידט, לנה ריקנר, טאודור איבנוב, שרה הופמן, הילה קרן שטינמץ, שרית גמליאל פולק, שרה ודר, אדוה אליהו, רחל כהן, דני ארליך.

הפסל נמרוד מאת יצחק דנציגר (1939) הוא מן הפסלים החשובים, השנויים במחלוקת והמשפיעים ביותר בתולדות האמנות הישראלית. מנקודת מבט אמנותית־מחקרית ומוזיאלית, מדובר ביצירה שטלטלה את גבולות השיח התרבותי בארץ והציבה סימן שאלה על זהות, לאומיות, עבר ומיתוס. 

היצירה המוזיקלית החדשה המוקדשת לנמרוד נכתבה לרביעיית מיתרים, קונטרה־בסון וגיטרה, בהשראת הפסל האייקוני. היא נעה בין הקצוות הנוגעים לדמותו של נמרוד: היצירה מלווה את נמרוד הצייד־הלוחם, את נופי המדבר הנובי העוטפים אותו, את דמות נמרוד המקראית. בהמשך לחזונו של הפסל דנציגר, המדמה את הפסל לשריד ארכיאולוגי וכמו משייך אותו לעבר האלילי הקדום באזורנו, כך גם הבחירות המוזיקליות נעות בין פרטיטורות של צייד ומרחבים צליליים מוכרים וזרים, כמו נשלפו ממסורת שנשכחה, או שאולי מעולם לא הייתה.

18:30, 19:45, 21:00, 22:00, 23:30
סביב פסל נמרוד, הכניסה לגלריה לאמנות ישראלית

מלחינה וצ׳לנית: רומי קופלמן, מלחין, נגן גיטרה קלאסית: אלון רנצר, כינורות: אורי וייסנר לוי, נועם יפה, ויולה: ישעיהו גינזבורג, בסון, קונטרה־בסון: נור מייזלר

תצוגת מוזיאון ישראל היא קצה הקרחון של האוסף; למטה, במחסנים, שמורים למעלה מחצי מיליון פריטים. לכל מחלקה האוצרים שלה, השומרים במסירות על האוצָר. 

ללילה אחד, מבואת הכניסה למוזיאון תהפוך ל"שדרות האוצרים והאוצרות" – עמדות לשיחה אישית עם אוצר או אוצרת מצוות המוזיאון; אפשרות להיחשף לגוף הידע האנושי האדיר שהוא האוצר האמיתי של המוזיאון.
בהשתתפות אוצרי ואוצרות מוזיאון ישראל. 

יצירה וביצוע: ענבל הקר | צוות: עינת שגב ושלום גיל | רעיון: דפנה קרון ואיתי דורון 
זמנים: לאורך כל שעות האירוע |  במעבר המקורה

כל מוצג במוזיאון ישראל נושא ריח ייחודי, שאותו קשה להגדיר במילים. אבל ברגע שבו מולקולת הריח פוגשת את האף, זיכרונות ורגשות מציפים את הלב. באמצעות שילוב בין סיפור, ריח ופריטים מאוסף המוזיאון,  נחווה את רגעי השיא והשפל של האנושות באזורנו. הצטרפו למסע ריחני , שמח ועצוב עד דמעות.

יצירה ועיצוב: סטודיו מ.ל.א - כרמל בר ומיכל אביתר | קרמיקה: ענת אביתר | הפקת ריחות: רותם נחום - המרקחה | קריינות: עדילי ליברמן
לאורך כל שעות האירוע | נקודות ההרחה פרוסות באגף לארכאולוגיה ובאגף לאמנות ותרבות יהודית

פייטנים משלושה דורות נפגשים בלב התערוכה החדשה ״בסימן טוב! חפצי שמחות מרחבי העולם״ בכדי לכונן טקס לחש: מסע הנשמה מלידה עד מוות, שלושה פרקי חיים ברחשי תפילה ופיוטים מהזוהר. את טקס הלחש תוביל בקולה המכשף ריף כהן. 

לצלילי נגינה ופיוטים ממגוון מסורות החלל יתמלא אותיות, גלגולי נשמות ושאר רוח.

זמרת ומובילת הטקס: ריף כהן |  ניהול אמנותי ומוזיקלי:  יאיר הראל | ניהול אמנותי וכללי: אברהם כהן
חברי ההרכב : יוסף אביחצירא, הללויה אביחצירא, אליהו אדרעי, יהודה אדרעי, הרצל אמויאל, שלומי בן לולו, רפאל בן שושן, נתנאל זגורי, אברהם כהן, סימון כהן, נריה מויאל | שירה וכרכב: יאיר הראל  עוּד ושירה נירו אבקסיס | גיטרות, סאז אליהו דגמי | נאי ושירה חנני זית | קמנצ'ה ושירה קובי עשור  כלי הקשה לב אלמן | דוד דגמי | אריאל סמית  

שישה רקדנים ישראלים פולשים אל הגלריות למסיבת ריקודים לכבוד יום ההולדת השישים של המוזיאון. הם מציבים את עצמם כאובייקטים להתבוננות אמנותית, ומבררים מה ״ישראלי״ בריקודי הפלאות שכל אחד ניכס לעצמו בדרכו המקצועית. ברחבי המוזיאון הם מחוללים התאספויות של זרים ומוזרים; בערב הזה, מוזיאון ישראל הוא רחבת הריקודים שלהם.

הכוריאוגרף והרקדן העכשווי הלל קוגן, פועל בצומת הדרכים של מחול ופרפורמנס. מופעיו משלבים מחול וטקסט מתוך המנעד שבין תרבות גבוהה ותרבות פופולרית, מקומיות וזרות. הגוף הרוקד נמצא בעבודותיו בקונפליקט מתמיד – חושף את המחול כסוכן פוליטי וחברתי. 

ביצירה ״ריקודי הפלאות והניכוס״ ליהק קוגן שישה רקדנים, כל אחד מאסטר בתחומו: בלט, היפ־הופ, פלמנקו, גאגא וברייקדאנס. גופי הידע של המחול – הקלאסי, המודרני והפופי – נטמעים ומתמקמים מחדש בתוך חללי הגלריה וביחס אליהן. היצירה נעה על הציר שבין תרבות חומרית לתרבות מושגית, בין תרבויות המערב, המזרח ואל מולן התרבות המקומית; היא בוחנת כיצד גוף רוקד נושא עימו הקשרים שונים של סגנון, שייכות ומסורת – אך גם פועל ככוח חמקמק, המפרק, מעבד ומנכס.

זמני יציאת הסיורים: 18:40, 20:00, 21:10, 
זמני המופעים באולם העליון: 19:20, 20:40, 22:00, 23:30

המופע בנוי משני חלקים: החלק הראשון הוא סיור מודרך המתחיל באגף לאמנות ותרבות יהודית,
החלק השני – באולם העליון

כוריאוגרפיה: הלל קוגן, בהשתתפות: מיכל נתן, עומר טישאאור, הילה נחשונוב, עדי זלטין, דניאל בן עמי, הלל קוגן

מיצב התאורה אשר מקבל את פני העוברים והשבים מהדהד את היצירה ״והיתה הקשת״ של האמן הדני אולאפור אליאסון. הקשת בענן מתפרקת באמצעים דיגיטליים עכשוויים, וההקרנה מתבצעת על ׳מסך׳ המורכב ממים וערפל. הדימויים המוקרנים על מסך המים והערפל הם קטעים מתוך קטעי וידאו משנות הקמת המוזיאון. פרשנות חדשה לארכיון המוזיאלי בצבע ואור, מוזמנים לצפות בתפיסת הרגע החולף בתוך ״סערה״ מלאכותית. דמויות ורגעים מהעבר העולים באוב לשבריר שניה ושוב נעלמים.

לאורך כל שעות האירוע
חצר פנימית, קארדו

אסף כהן, יונתן דהן, שי דרור (מלחמאמי)

בין האביב לסתיו, בין מזרח למערב, המוזיקאי און יוסף קדוש הלחין יצירה מקורית חדשה עבור "שטיחי סנטרל פארק" של האמן עידו מיכאלי – אשר מוצגת לראשונה בתערוכת הקבע של אמנות ישראלית.

מפת הסנטרל פארק של ניו יורק מתורגמת על ידי מיכאלי לסמלים שמהם תכנן את יצירת השטיחים. את הרישומים וההוראות לאריגת יד מסורתית של השטיחים הוא העביר מניו יורק לאפגניסטן. כך, במקום שאין לו דרך להגיע אליו, הוא בונה שותפויות וקשרים, אורג אותם יחד ומקרב בין תרבויות מזרח למערב ובין העבר להווה.

השילוב בין מזרח למערב ובין האביב לסתיו מקבל רובד פרשני נוסף דרך הלחנה של שתי וצלאת על ידי המלחין און קדוש. ה״וצלאה״ היא סוגה מוזיקלית רב־פרקית מהמסורת הערבית הקלאסית, אשר הגיעה לשיאה בתחילת המאה ה־20. יצירתו של האמן עידו מיכאלי מהווה בסיס חזותי ורעיוני לקטעים המולחנים של קדוש. לכל שטיח הולחנה וצלאה נפרדת, הכתובה במקאם (סולם) שונה. גם בצד המוזיקלי – כמו באריגת השטיח – מתקיים עושר סגנוני וצורני, המורכב מסוגות מוזיקליות שונות. המקאמאת (סולמות מוזיקליים מהמסורת הערבית הקלאסית) שבחר קדוש להלחנה, קיימים הן במוזיקה הערבית והן בזו המערבית, ושמותיהם נושאים מטען גיאוגרפי והיסטורי מהתרבות הפרסית. כל מקאם מגלם אווירה רגשית־עונתית. דואט של עוּד וסקסופון טנור: מזרח ומערב יוצאים לטיול בסנטרל פארק בין ניו יורק לירושלים.

חליפה מוזיקלית: מוזיקאים מלחינים יצירה חדשה עבור יצירת אמנות מאוסף המוזיאון. הערב כל קטע ינוגן לראשונה, מול עבודת האמנות עצמה ואל מול הקהל.

19:00, 20:30, 21:30, 23:00, 00:00
הגלריה לאמנות ישראלית, האגף לאמנויות

מלחין ונגן עוד: און יוסף קדוש, סקסופון טנור: אסף חריס

מעצב האופנה דוד וקסלר עיצב קולקציית אופנה חדשה בהשראת סגנון הרוקוקו. במיצג האופנה שיתרחש לאורך הערב קיבלו הדוגמנים אפשרות לשהות בתוך יצירת אמנות – חדר רוטשילד, טרקלין צרפתי מן המאה ה־18. 

במהלך הלילה, הדוגמנים יבצעו פעולות משחקיות על התפר שבין חיים לאמנות, בהשראת משחקי פלוקסוס" (יצירה מתוך אוסף המוזיאון המכילה מיצגים ומשחקים אינטראקטיביים). הדוגמנים מציבים את עצמם בתוך קומפוזיציות גופניות מתוך דימויים תקופתיים, ומעצבים שוב ושוב רגעים של פנטזיה, ארוטיקה וארוס. ככל שהשעות יחלפו המיצג יהפוך תובעני אל מול עיני הקהל – הספק צופה, ספק מציץ בתוכנית ריאליטי שלא ידענו שאנחנו צריכים.

מעצב אופנה: דוד וקסלר, בימוי: דוד וקסלר וגל כרמונה, הפקה: גל כרמונה, פרפורמרים: איתן מכטינגר, אסף זלמנוביץ, דוד קאופמן, טל קלימי, תומר פלד, עיצוב שיער: תומר נגר, עוזרת הפקה: מאי עסור, צוות סטודיו: אור בן סימון, גרפיקה: נמרוד קליין, צילום: עידו הרטמן

לאורך כל שעות האירוע
חדר רוטשילד בגלריה לאמנות אירופה

באמצעות קול חי, אלקטרוניקה ורמקולים, הגלריה הכנענית באגף לארכיאולוגיה הופכת לסטודיו סאונד פועם המחיה שפות עתיקות. המנצחת והמלחינה נטע שפיגל שרה בעברית, אכדית ושומרית, ומחיה את כל מה שאינו נראה לעין: טקסטים מחוקים בחרס, הקמים לתחייה דרך ניו־מדיה ומחשבים. כמו חלקי החרסים השבורים, גם הקול עובר בין אז לעכשיו, מתפרק ונבנה מחדש.

הרמקולים העוטפים את הקהל בונים מרחב של היזכרות וחלימה, מחיים שפות שנכחדו — אכדית ושומרית — ויוצרים סביבה אקוסטית ופלסטית בחיפוש אחר מגע עם עולם שאבד. הם משלימים את הטקסטים המחוקים בניסיונות של שחזור, ופותחים מרחב של ריבוי והדהוד. דרך העבודה הקולית והנעת שרירי הפה והלשון, מתרחש חיפוש אחר קשר עם האדמה ועם שכבות ההיסטוריה הסמויות שבה. היצירה מתהלכת בין השברים בניסיון להרכיב מהם תמונה, שלעולם תישאר חסרה. פרגמנטים של עבר מתפרקים ונבנים מחדש בקול החי.

בין הממצאים: שבר חרס מתוך האפוס הקדום "עלילות גלגמש" שנמצא במגידו, כתובת אשורית מלכותית המתארת את כיבושיו של תִּכּוּלְתִי נִינֻרְתַה, וצלמית של אישה מניקה שאליה מצורף שיר ערש שומרי.

19:00, 20:15, 21:30, 22:30, 23:45
הגלריה הכנענית, האגף לארכיאולוגיה 

יוצרת, מלחינה ומבצעת: נטע שפיגל, עיבוד אלקטרוני: אמיר בולצמן, מעצבת שמלה: תמר יעקבי. המופע נוצר בשיתוף פעולה עם פרופ’ אורי גבאי מהאוניברסיטה העברית, ואוצרות האגף לארכיאולוגיה, מוזיאון ישראל. תרגומים לעברית: ״מות אנכידו״ ושיר ערש שומרי: ש. שפרה ויעקב קליין, מתוך הספר ״בימים הרחוקים ההם״ בהוצאת עם עובד. תרגום לכתובת האשורית: יגאל בלוך, מתוך חוברת המוצג, באדיבות מוזיאון ישראל

מכון עיסוי רגליים בלב המחלקה לאמנות מודרנית מציע מזור לרגליים דואבות המשוטטות במוזיאון. מפעילי המכון הם כ־30 אמנים ואמניות ישראלים פעילים, אשר יציעו למבקרים עיסוי תוך כדי ״שיח אמן״ על יצירתם. רגע של מנוחה והיכרות אינטימית, בלתי אמצעית ובלתי צפויה בין המבקר לבין האמן.

רחיצת הרגליים ב"ייסורי הרגליים" היא מחווה לטקס נוצרי סמלי ועתיק, הנערך ביום חמישי הקדוש שלפני חג הפסחא, ובו האפיפיור רוחץ את רגליהם של המשתתפים – פעולה של ענווה, שוויון והיפוך יחסי כוח.

בהשראת מחווה זו, ולכבוד שישים שנה למוזיאון ישראל, מקים יהונתן רון את "מכון עיסוי הרגליים" – פעולה אמנותית אינטימית, בלתי אמצעית ולעיתים מפתיעה עם האמן או האמנית. דרך המפגש הפיזי והאישי, הפעולה מערערת על יחסי כוח ומעמדות בעולם האמנות, וחושפת את הדינמיקה שבין נותן השירות לבין מקבלו. הצופה זוכה להפוגה קצרה, אך בו בזמן הופך הוא עצמו לחלק בלתי נפרד מהיצירה. דרך פעולה זו עולות השאלות: מי משרת את מי? ומהו מקומם ותפקידם של המוזיאון, האמן והקהל בתהליך האמנותי?

לאורך כל שעות האירוע
הגלריה לאמנות מודרנית

יוצר: יהונתן רון | עיצוב חלל: קמע דבון | הפקה וליווי אמנותי: טל אלפרשטיין | משתתפים: אורי דובדבני, ארז אוזן, רותם רוזנבוים, דן אלון, נטלי אילון, אלקנה לוי, כנרת חיה מקס, דורון גליה קינד, יאשה רוזוב, רז גלוזמן, משה גרשון, תמר אוסטרהוף, יונתן גירון, חן חפץ, עמנואל ויצטום, בר פרום, אורי לוינסון, אורי הולבן, אבינועם שטרנהיים, אדר גולדפרב, אמיתי חיון, מעיין פוגל, נגה רוזמן, יהונתן רון, טל אלפרשטיין, מעיין פוגל, נגה רוזמן, ירדן אלקיים, עדה רימון, גליה פבליצ׳נקו, מאיה רחל שיף, עומר שך, ישראל אנדי ארלנגר, רוקסי מונטאנו ועוד.

כשהפסנתרן והיוצר ניתאי הרשקוביץ רואה צבע הוא שומע צליל. את המוזיקה שלו הוא לא מקבע לכדי פרטיטורה סופית ומוגמרת, אלא מתבונן ביצירה ומקשיב לה. אולי זאת הסיבה שמכל יצירות האוסף המוזיאלי הוא בחר להתייחס ליצירה של מארק רותקו – מהציירים החשובים של המאה ה־20. רותקו נודע ב "ציורי שדות צבע" המאופיינים במרחב פתוח ובשימוש אקספרסיבי בצבע. רותקו, כעמיתיו באסכולת ניו יורק, צייר כדי לצלול לעומק חייו הפנימיים ולעומק הקיום האנושי. הוא רצה שהצופה יעמוד סמוך לציור, שהצבעים יעטפו אותו מכל עבר ויעוררו בו התרגשות. הערב הרשקוביץ יבצע סולו פסנתר אינטימי וחד־פעמי שהוא דיאלוג בין כתמי צבע שפוגשים סולמות ותיווי שנוצר בהשראת "בלי כותרת" (1955). ניתאי הרשקוביץ יציע לצאת לטיול מאולתר אך מובנה בתוך שדות הצבע. להסכים לגלות נופים נסתרים ברגע משותף שקורה כאן ועכשיו.

חליפה מוזיקלית: מוזיקאים מלחינים יצירה חדשה עבור יצירת אמנות מאוסף המוזיאון. הערב כל קטע ינוגן לראשונה, מול עבודת האמנות עצמה ואל מול הקהל.

19:45, 21:00, 22:00, 23:00
הגלריה לאמנות מודרנית, האגף לאמנויות

הלחנה וביצוע: ניתאי הרשקוביץ

פרפורמנס עיצוב חי וחשוף לעיני הקהל המגיב לתערוכה ״תוצרת המוזיאון: 60 שנה של פרסומי תערוכות", המציגה את אוסף הקטלוגים העצום של המוזיאון.

בספרייה היפהפייה של המוזיאון, שישה מעצבים ומאיירים פועלים ב־12 שעות של סשן חי, שבו הם עובדים עם חומרים מאוסף הקטלוגים העצום של המוזיאון מייצרים עיצובים חדשים, מחוות, התייחסויות ופרשנויות חדשות. כל מעצב יעסוק בעשור אחר ויתמקד בנושא מוביל שייבחר לאותו עשור יחד עם אוצרות התערוכה ״תוצרת הארץ״. בכל שעה עגולה תצא להדפסה מהדורה חדשה ועדכנית שתסכם את העבודה שהצטברה בשעה שקדמה לה. הקהל מוזמן לקחת ״רגע בזמן״ עם המעצבים והמאיירים.

לאורך כל שעות האירוע
בספריית המוזיאון

אוצרת: הילה שאלתיאלי, בהשתתפות: איגור רבליס (Klone), רחל דהן תענך, בתיה קולטון, מיכל דיבואה, עידן עם־שלם, רונית פורת

בספרו המיתולוגי ״מלחמות היהודים״, יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) מתאר את המרד הגדול של היהודים ברומאים. מבין דפי הספר, יותר מאשר דיווח היסטורי של המאורעות, עולה בבירור תמונה של אומה קרועה ממלחמות פנימיות וחיצוניות, שנדחקה אל הקצה ונשטפה במגפה של התאבדויות. הדיון בן אלפיים השנים – הנע בין הקנאות של אלעזר למתינות של יוספוס, בין הגבורה שבהתאבדות לאומץ שבהישארות בחיים – מוצא רלוונטיות מפתיעה לתקופה העכשווית, במוזיאון ישראל.

בגן האמנות, בתוך המערה העכשווית של "החלל הרואה" של ג'יימס טורל (1992), הדיון בן אלפיים השנים על אומה מתאבדת, חי מחדש באופן סמלי וממשי, ובוחן את הבחירות האפשריות לנוכח הסוף הוודאי, וזאת באמצעות שני שחקנים, שני נאומים קאנוניים וקהל תחת פיסת השמים.

18:30, 19:30, 20:30, 21:30,  22:30, 23:30
פסל החלל הרואה בגן האמנות ע"ש בילי רוז

יצירתם של צבי סהר וטל ארז, הפקה של אנסמבל עתים. עיבוד הטקסט: צבי סהר וטל ארז, בהשראת ״תולדות מלחמות היהודים ברומאים״ מאת יוספוס פלביוס, משחק: דורון תבורי ואופיר צויגנבוים, מוזיקה מקורית: אבי בללי, עיצוב תאורה: שי דרור, תלבושות: טלי קושניר, עוזר במאי וניהול הפקה: ינון כהן

בהצעה משחקית, החוגגת יום הולדת למוזיאון, עמודי הבטון האייקוניים המחזיקים את תקרת הבטון הכבדה של המוזיאון יתפשטו אל מחוץ למבנה כמיצב מתנפח. זוהי הצעה אדריכלית משחקית, ׳פּוּפית׳, נושמת ורכה למבנה הבטון, פרשנות ייחודית וארעית לאלמנט אדריכלי של עמוד מונומנטלי.

בהמשך למסורת הקלאסית של עמודים מונומנטליים מתקופות שונות, אשר החזיקו מבני ציבור של יופי וקדושה, המיצב המתנפח של סולטי מטשטש עקרונות כמו: משקל, קצב והצבת הגוף האנושי בתוך מערכת אדריכלית. התנועה של המבנה מציעה שכבת התייחסות פנטסטית כשהאוויר נדחס ויוצא, מטלטל את המבנה התומך והיציב של העמוד שוב ושוב בממזריות.

לאורך כל שעות האירוע
רחבת קראון

עיצוב: סולטי אדריכלים, הפקה: רונן בן ארי, "מימד נוסף"

קיר המוזיאון הופך למצע חי ונושם בהקרנת וידאו־ארט של שטף ויזואלי ובו אלפי פריטים ארכיוניים, חפצי אמנות ואוצרות תרבותיים המתעוררים לחיים – ומרכיבים יחד קולאז׳ של זיכרון, תרבות וזהות. הקהל מוזמן להתבונן ולהתחבר – לחומרי הגלם של ההיסטוריה וליופי החבוי באוסף שמעולם לא נחשף במלואו.

ההקרנה מהווה חלק המשכי לתצוגה אינטראקטיבית חדשה המוצגת בחלל הקארדו במוזיאון ישראל, שבה ניתן לגלות את הפריטים המרתקים מהאוסף, לחוות אותם בצורה אישית וליצור קשרים חדשים מבוססי בינה מלאכותית.

לאורך כל שעות האירוע
רחבת קראון

יוצרים: יואב כהן, תמה קריאייטיב והמחלקה לחדשנות דיגיטלית של מוזיאון ישראל

עבודת וידאו העוסקת בגבולות המוזיאון, או ליתר דיוק, בפרצים ובסדקים שדרכם מגיחים חיים אחרים, לא מתוזמנים, לא מבוימים. העבודה צולמה במשך כמה לילות ברחבת גן האמנות של המוזיאון, באמצעות מצלמות מעקב. הווידאו עוקב אחר הצופים הסמויים – שועלים, תנים, דורבנים ולעיתים גם בני אדם – שומרי המוזיאון עצמם, המבקרים ברחבה בלילה.

לאורך כל שעות האירוע
סמוך לפסל החלל הרואה, גן הפסלים ע״ש בילי רוז

אמנית: נירה פרג, בשיתוף פרופ׳ ערן לוין, זואולוג ופיזיולוג סביבתי

בלב הגלריה לאמנות אירופה ניצב שולחן ארוך ובסופו כיסא ריק, אל מולו הפילוסוף ד״ר ג׳רמי פוגל. בכל עשר דקות יתיישב משתתף אחר מהקהל בכיסא הריק וישתף בדילמה מוסרית־פילוסופית־אלוהית. השיחה הקצרה שתתפתח בין השניים תהפוך לפרפורמנס אינטראקטיבי שמעלה שאלות על וידוי, מוסר ואלוהות. ככל שיחלפו השעות, המופע יעמיק אל תוך הלילה בחקירה שבין אמנות, הגות פילוסופית והחיים עצמם. 

19:30-23:30
הגלריה לאמנות אירופה

עבודת פרפורמנס השתתפותית מבית רדיקל – הוצאת ספרים, אולפן פודקאסטים ומרכז תרבות רעיוני בתל אביב. בעקבות ״פילוסופים נגד אלוהים״, ספרו החדש של ג׳רמי פוגל בהוצאת רדיקל והבא לאור.